×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לאפוקי מדרבא מוסיף הוא ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי לית הילכתא כמר בר רב אשי ואי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא הא איתתובא אמר ליה לאפוקי מדר׳ יוחנן דאמר האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא אינו נאמן ולאפוקי נמי מאתקפתאב דמר בר רב אשי דאתקיף על ר׳ אבא בהמוציאג שטר חוב:
א. איתתוב: וכן גיד. גז גכג, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוס קושטא: ״איתותב״. דפוסים: איתותבו.
ב. מאתקפתא: דפוס קושטא: מיהאי תקפתא. דפוסים: מהאי אתקפתא.
ג. בהמוציא: כ״י נ לפני הגהה, דפוסים: ״במוציא״.
בעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה׳נימוקי יוסף על רי״ףעודהכל
{שמעתא דלשון מתנה בראוי ליורשו}
והא דשלח רב אחא בר דרב עויא, לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקא, נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו, אין לשני במקום ראשון כלום, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק – איכא דקשיא ליה משום דתנן במתניתין (בבלי ב״ב קכ״ו:), כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין. אלמא דלשון מתנה אהני להעביר הירושה ממקומה. ותניא נמי (בבלי ב״ב קכ״ט.), האומר תנו שקל לבני בשבת וכו׳, עד ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם וכו׳. והא הכא דראשונים ראוים ליורשו, ואפ״ה אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, ולא אמרי׳ ירושה אין לה הפסק. אלמא לשון מתנה מהני.⁠א
ויש למקצת המפרשים בקושיא זו פרושים דחוקים ורחוקים. והפירוק הנכון, דלא אמר רב אחא בר עויא אלא באומר נכסי לך, שלא הזכיר בפירוש לשון מתנה, וזה שאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה.⁠ב ודומה לו במס׳ ע״ז (בבלי ע״ז ס״ו:), שאין טעם כמון אלא ריח כמון, והוא כמו שאינו טעם כמון. אף כאן פי׳ שאין לשון מתנה שאינו לשון מתנה. ודומה לו בכתוב מחסרון הכנוים, וחשקת בה ולקחת לך לאשה (דברים כ״א:י״א), אשר עשו לירמיהו הנביא את אשר השליכו אל הבור (ירמיהו ל״ח:ט׳).⁠ג
א. ברא״ש מלוניל כתוב כאן עוד: ולא הוי כלשון ירושה דאין לה הפסק.
ב. ברא״ש מלוניל ובר״י קרקושא כתוב כאן עוד: פירושו שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה. וברא״ש מלוניל כתוב עוד: ועל הלשון קאמר, דלשון לך בראוי ליורשו אינו כי אם לשון ירושה.
ג. ברא״ש מלוניל ובר״י קרקושא כתוב כאן עוד: אבל בלשון מתנה לא אמר שיהא לשון ירושה.
[במאור דף נז: ד״ה והא דשלח. לרי״ף סי׳ תתן (בבא בתרא דף קכט:)]
כתוב שם: והא דשלח רב אחא [בריה דרב עויא]⁠א לדברי רבי יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו וכו׳, עד ולא אמרינן ירושה אין לה הפסק, אלא לשון מתנה מהני ויש למקצת המפרשיםב בקושיא זו פירושים דחוקים ורחוקים.
אמר אברהם: הקושיא עצמה שהביא בעל החיבור הזה אינה נעשית כהוגן, כי המשנה [דף קכו:] שהביא לשון מתנה מעמדת את מקומה היאג, והברייתא [דף קכט.] שהביא ואמר אלמא לשון מתנה מהנה, מאי מהנה ואינו אלא מפסיד, דאלו אמר לבניו בלשון ירושה שמא לא היה להם הפסק. והקושיא מן הברייתא היא נכונה כפי דעת התלמידים. והתירוץ שלו אינו נכון, כי כשאמר שאינו לשון מתנה [משמע שאינו בשום מקום לשון מתנה, זה אינו כן כי בודאי במקום אחר לשון מתנה] הוא, ורוצה הוא לתרץ כי גריעות הלשון גורם כדברי רב אחא [בר עויא] אבל בלשון מתנה מפורסם יש לה הפסק כי היא מתנה ואינה ירושה אע״פ שראוי ליורשו, וזה אינו נכון כי [אין] אנו רואין מן הברייתא על מה שנתן לבניו שיהיה לו הפסק, כי השקל שנתן להם לעולם הוא ולבניהם מכל מקום כשאמר יירשו אחרים תחתיהם גלי דעתיה דאשיורא מכוון ורוצה לצמצם עמהם, משום הכי אין נותנין להם אלא שקל ואע״פ שהשיור אינו כלוםד. עוד יש לנו תירוץ אחר כי כשאמר ירושה אין לה הפסק הני מילי כשבאה המתנה לידו מיד שאינה יוצאה עוד מתחת ידו, אבל הכא אין הממון מסור בידם אלא או ביד שליש או ביד ב״ד, הילכך יש לומר שאפילו השקל שנתן להם כשימותו יירשו אחרים תחתיהם. וגם זה טוב מאד וראוי לסמוך עליוה.
א. כן הוא בגמרא דף קכט:, אבל בכ״י א: בר עזא, ועיין בדק״ס שם אות ק׳.
ב. עיין בר״י מיגאש ב״ב דף קכט: ד״ה דתניא, וחידושי ר׳ אברהם אב ב״ד שם ד״ה בראוי ליורשו.
ג. עיין ביאור לשון זה בפי׳ ר׳ אשר מלוניל ב״ב דף קכט: ד״ה והרב ר׳ אברהם בן דוד.
ד. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ זכ״ומ פי״ב ה״ו
ה. עיין בש״מ ב״ב דף קכט: ד״ה והראב״ד ז״ל, ובר׳ אשר מלוניל הנ״ל.
{שמעתא דלשון מתנה בראוי ליורשו}
ועוד, והא דשלח רב אחא בר עויא לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך וכו׳.
אמר הכותב: בחלמא מותיב תיובתא. דלשון מתנה ודאי מהני למקבל מתנה, ובמקום שאין לו משום ירושה יש לו משום מתנה, שהרי זה כמתנת שכיב מרע למי שאינו ראוי לירש כלל. וכי תעלה על דעתך שאין מתנת שכיב מרע כלום, ולר׳ יוחנן בן ברוקא אף שנבטל את זו. אלא אף מזה לזה תקנו, שאע״פ שאין לו משום ירושה שלו תקנה לו לשון מתנה שבחבירו. לשון ירושה נמי מהנה, אם מקבל ראוי ליורשו, ודרב אחא בר עויא הוא. דאיהו איירי במוריש לבניו וחוזר ומפסיק ירושתו מהם, שכיון שבאתא ירושת תורה, שנתנה לו רשות להנחיל, אין לה הפסק. שכשם שאין לנחלה הבאה מאיליה הפסק משעה שחלקו, כך אין לנחלה הבאה מעצמו הפסק, שזו וזו תורה. וזו אינו דומה למשנתינו ואין בהם צד שוה כלל.
אבל המפרשים ז״ל הקשו מהא דתניא (בבלי ב״ב קכ״ט.), תנו שקל לבני בשבת וכו׳. דקתני, ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן, ולא אמרי׳ אין לה הפסק. אי הכי, קשיא הא דרב אחא בר עויא, דקאמר שאין לשון מתנה בראוי ליורשו אלא לשון ירושה, ואין לה הפסק.
ואינו נראה ולא נכון להפריש בין תנו שקל לבני, שהזכיר לשון נתינה, ובין האומר נכסי לך דקאמרי׳, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה, דמשמע שאין לשון מתנה בראוי ליורשו, אלא כולן לשון ירושה הן וירושה אין לה הפסק. שאילו היה שום לשון מספיק להפסקה, אף נכסי לך היה מפסיקה כמו שאמר נותן. ואם פסלנו לשונות סתומין בכאן, אע״פ שמשמען לשון מתנה, והוצרכנו שיאמר לשון מתנה מפורש, ובזה הוא שיש לה הפסק, אף תנו שקל לבני בשבת אינו מפורש במתנה, אלא שמא, תנו בירושתן, קאמר. דלדידהו לא מפרש מידי ולאחריני הוא דקאמר להו, תנו. אלא בין נכסי לך בין תנו שקל, כולן לשון מתנה הם. ואעפ״כ, בראוי ליורשו אין להם הפסק.
תדע, דהא אליבא דרבנן דלא מהני לשון ירושה, מהני נכסי לך סתם, בין לו בין לאחרים, שכתב להם לשון ירושה. אלמא, לשון זה לשון מתנה הוא ואמרי׳ ללשון מתנה נתכוין, כדי לקיים דבריו של מת. אף לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקא נמי, הוה לן למימר ללשון מתנה כיון, כדי שנקיים דבריו של מת. וכדאמרי׳ התם: אם מתי שתי לשונות משמע. גבי גט, לישנא דמהני בה קאמר, גבי מתנה, לישנא דמהני בה קאמר. אף כאן נמי לישנא דמתנה דמהני בה קאמר, שהרי אמר להפסיקה, ומשמע לשון זה לשון מתנה. ועוד, שהרי השני אין ראוי ליורשו ובלשון מתנה נתן לו, ותיהוי כמתנה בסוף דמתני׳ (בבלי ב״ב קכ״ו:), דהוי כמי שכתב אף לזה לשון מתנה.
לפיכך אמרו שאין שום לשון מפסיקה לעולם, דירושה גמורה היא הואיל ואמרה תורה הנחילו. שכל מתנת שכיב מרע לראוי ליורשו ירושה קראה הכתוב.
והשיבו בתחלת זו השאלה, דאילו אמר, נכסי לבני ותנו להן שקל בשבת ואם מתו יירשו אחרים תחתיהן, אין לה הפסק ואין אחרים יורשין. אלא מכיון שאמר, תנו להן שקל בשבת, הרי לא הורישן אלא שקל בכל שבת ושבת כל ימי חייהם, ואין לו הפסק. אבל שאר נכסים של האחרים הם, ולא של היורשין מעתה. וזה הפירוק פשוט ואינו דחוק ורחוק, אלא קרוב, ויכריע כל מודה על האמת להודות בשבילו שאין הקושיא קושיא.
ודעת הגאונים ז״ל כן, שאף לשון מתנה מפורש בראוי ליורשו אינו אלא לשון ירושה.
וטעם לדבר, משום דכל מה שאדם זוכה בו בירושה אין יכול לשנותו למתנה, דירושה דנפשיה יהיב ליה ולא שייך בה מתנה. וירושה דהאי נמי תורה היא, כיון שרוצה לזכותו לאחר מיתה, דרחמנא אמרה ינחיל לכל מי שירצה. ירושה דידיה דבר תורה, ומתנה מן התורה לא כלום היא. הלכך, כל דקני מדין ירושה קני. ולזה כוונו רבינו יצחק אלפסי ורבינו האי גאון ז״ל בפ׳ מי שמת במעשה דאיסור ורב מארי (בבלי ב״ב קמ״ט.). גם בחבורי גאונים אחרים תמצא כן, זכר כולם לברכה ולחיי העוה״ב.
משכתבתי זה, אחר זמן, זכיתי בהלכה זו לנוסחא ראשונה של ההלכות מוגהת בכתב ידו של הקדוש זצ״ל. וראיתי בגליון שכתב בלשון הזה: ודוקא בדאמר נכסי לך הוא דאמרינן שאינו לשון מתנה, אלא לשון ירושה. אבל אם אמר בלשון מתנה מפורשת, כגון שאמר, ינתן כך וכך לפלוני במתנה ואחריו לפלוני, אף על גב שהראשון ראוי ליורשו יש לה הפסק. הלא תראה שאמר, שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. טעמא דשאין לשון מתנה, הא אמר בלשון מתנה ודאי יש לה הפסק. ועוד, מדאקשי׳ (בבלי ב״ב קכ״ט.) לענין שני בני אדם ושתי שדות מהא דתניא, האומר תנו שקל לבני בשבת עד בראוי ליורשו, ור׳ יוחנן בן ברוקא היא. ואהדרי׳ ואמרי׳, תא שמע, נכסי לך וכו׳. מדאקשי׳ בהא מדשלח רב אחא בר רב עויא ולא אקשינא בהך קמייתא מדשלח רב אחא בר רב עויא, אלא קאמר לה כר׳ יוחנן בן ברוקא, שמעינן מיניה דלא א״ר יוחנן בן ברוקא שאין לה הפסק אלא בנכסי לך, אבל במתנה מפורשת, כגון, תנו לבני שקל, דהוא לשון מתנה מפורשת, לא אמר רבי יוחנן בן ברוקא.
ע״כ היה כתוב בנוסחא הזו. ראתה עינו של רבינו ז״ל כל מה שהאחרונים מפלפלין. וחזר ומחק זה והגיה בפ׳ מי שמת (רי״ף ב״ב ע׳.) בנוסחא הזו: הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן וכו׳, כמו שכתוב בנוסחי ההלכות. הסכימה דעתו לומר שאפי׳ בלשון מתנה מפורש בראוי ליורשו לשון ירושה הוא. וכן עיקר.
א. נר׳ דצ״ל: שבאה
אי לאפוקי מדמר בר רב אשי דמכשיר באבא דאבא דחשיב ליה שלישי בראשון הא פסיק דלית הלכתא כוותיה ואמאי איצטריך למפסק הכא לאפוקי מדידיה:
לאפוקי מדר׳ יוחנן דאמר לעיל על תינוק בין הבנים דאינו נאמן אביו לומר עליו שהוא בכור משום הכי פסק הכא כרבי אבא דאמר לעיל נאמן כרבי יהודה משמע דהכי הלכתא:
מתני׳ ע״י שריבה לאחד מיעט לאחד והשוה להם את הבכור שחלק להם כן או שצוה שיחלקו בשוה דהוי כאילו חלק הוא ונתן לכל אחד חלקו ובלשון מתנה מצי עביד כדפירשתיו לעיל דאין לבכור דין בכורה אלא לאחר מיתת אביו ואז לא נשאר כלום אבל אם אמר פלוני בני שהוא בכור יטול שדה פלוני ולא יותר ושתק ולא נתן לאחים כלום אלא שהניח הדבר בסתם ואם לא יטול יותר כמו שאמר יעלה חלק כל אחד ואחד מן האחין כחלק הבכור או יותר לא אמר כלום כיון שלא נתן שאר הנכסים לאחין דבלשון לא יטול יותר אי אפשר לו למעט מחלקו הלכך רצה שדה זו נוטל רצה יחלוק עם האחין ויטול בכורתו בנכסים אבל אין לומר שיטול שדה זו כיון שנתנו לו ועם כל זה יחלוק עם אחיו ויטול בכורתו דלאו אדעתא דהכי יהב ליה כיון שאמר ולא יותר:
ואם אמר בלשון ירושה:
פלוני בני יירש שדה פלוני וריבה ומיעט:
לא אמר כלום. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. להעביר מנחלה של זה לזה והא רבנן הוא דפליגי עליה דר׳ יוחנן בן ברוקא ולית הלכתא כוותייהו אלא כר״י בן ברוקא כדלקמן [דף קל.] דאפילו בלשון ירושה יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מבניו אלא דוקא לגבי בכור דאינו יכול להעבירו ממנו או לסלקו מחלק בכורתו מדכתיב לא יוכל לבכר כדלקמן ומיהו דוקא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה הא תנינא אליבא דכ״ע דאם השוה להם הבכור דבריו קיימים ומש״ה שקלו וטרו בגמ׳ בפירוש דהאי מתניתין דאם אמר בין בתחלה בין באמצע וכו׳ משום דנפקא לן לבכור אי נמי לענין מתנה לאחר דאי כתב בין בתחלה וכו׳ דבריו קיימין:
לא אמר כלום בלשון ירושה. ולגבי בכור שהוא לענין הלכתא וכדפרישית צריך לברר דאע״פ שלא אמר כלום לגבי הבכור מכל מקום לגבי הפשוטין דבריו קיימין והלכך מקמצין מחלקם ומשלימים לבכור עד שיהיה לו פי שנים כראוי להיות אם סיים לכל אחד חלק ידוע ואם לא סיים חולקים כדבריו ונוטל הבכור פי שנים בחד מצרא וכן הסכימו האחרונים אף על פי שמגדולי הראשונים אמרו דכיון דצוואתו לגבי בכור בטלה אף לגבי הפשוטים בטלה וחוזרין לחלק ושמא יתחלפו החלקים ועוד שיבא חלק הבכור כולו במצר אחד:
גמ׳ רבי יוחנן אליבא דרב דימי אמר דהא דתנן דבריו קיימין כשיש בה לשון מתנה היינו בשדה אחת ואדם אחד שאמר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן לו דאז משמע דמה שאמר יירש ר״ל במתנה נמצא שיש בו ירושה ומתנה וירושה כמאן דליתא אם כן נשארת המתנה ודבריו קיימין אבל בשדה אחת ושני בני אדם שאמר חצי שדה פלוני יירש פלוני וחציו האחר תנתן לפלוני נימא דבאותה דמתנה הוא דדבריו קיימים אבל בחצי של ירושה לא אמר כלום והוא הדין בשתי שדות ואדם אחד שאמר יירש פלוני שדה פלוני ותנתן לו שדה פלוני דנימא דהאחד הוי במתנה והשני בלשון ירושה ואסיקנא דלא מיבעיא בכהאי גוונא דנימא לשון מתנה מהני ללשון ירושה והויא כאילו אמר בכולן לשון מתנה וקנה כיון דלא הוי אלא שדה אחת דנימא דכי היכי דחצי האחד נתכוין לתת במתנה ה״ה חצי השני וקנה אלא אפילו בשתי שדות לשני בני אדם דהוו גופין מחולקין ושדות מחולקות היכא דאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם במתנה ויירשום קנו וטעמא דאע״ג דהוה מצינן למימר שהשדה האחת היא לאדם אחד לו לבדו נתן במתנה והשני לשני בירושה מ״מ הכא לא אפשר משום תרתי שכללן לשון הירושה בלשון המתנה שאמר שנתתים שקאי למה שאמר יירשו ועוד שלשון המתנה הוי באמצע ואין לך הכרע לאוקומי בחד טפי מבחבריה הילכך נימא דלשון מתנה קאי על לשון הירושה לכל אחד ואחד תסלק לשון הירושה כמי שאינה משום שמתנה על מה שכתוב בתורה ונשארת לשון המתנה ודבריו קיימים ומקשין להני דאמרינן דלא מהני לשון המתנה ללשון ירושה בגופין מחולקים ושדות מחולקות וגם לריש לקיש דאמר דלא מהני אלא כהאי גוונא דאמרן דהא תניא נכסי לך שהיא לשון מתנה דלשון דלגבי אחרים לא שייך לאקנויי מדין ירושה והאי לשון מתנה מהני גם לשני וגם לשלישי אע״פ שאמר להם בלשון ירושה דלא מהני למקני לגבי אחרים דאמרינן קנה שני קנה שלישי וע״כ הוא משום לשון המתנה של ראשון דמהניא להו אלמא דבגופין מחולקין דהני גופין מחולקים נינהו ראשון ושני ושלישי והני ממונות נמי כשדות מחולקות נינהו דהא בעוד שהממון לראשון אין לשני בו כלום והכא לא מצית אמרת דכל השלשה ראויין ליורשו שבניו הם אלא שבזמן שנותן לאחד אינו נותן לאחר שהרשות בידו אליבא דרבי יוחנן בן ברוקא ואם כן הא ירשי מכח ירושה שאמר להם יירש ולא משום מתנה דבראויין ליורשו ירושה מהני בהו הא לא מצית אמרת דאם כן לא תבא הירושה לעולם ברשות השני ולא ברשות השלישי דכיון דראשון ראוי ליורשו לאו כמתנה דעלמא הוא אע״פ שאמר לו בלשון מתנה אלא כירושה גמורה וירושה אין לה הפסק דבמקום המוריש עומד ועיין עליו אמר רחמנא ובניו היו יורשין אותו אלא ודאי לא מיירי בראויין ליורשו א״כ תיובתא לכל הני דאמרי לעיל דבגופין מחולקין ושדות מחולקות לא מהני לשון המתנה ללשון הירושה:
בעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה׳נימוקי יוסף על רי״ףהכל
 
(2) {משנה בבא בתרא ח:ה} מתני׳ המחלק נכסיו לבניו על פיוא ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין:
א. על פיו: וכן גיד, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ. וכן ברמב״ם הלכות נחלות ה:ו. חסר בדפוסים, כפי שחסר ברמב״ם פיהמ״ש.
בעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה׳נימוקי יוסף על רי״ףעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

בעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה׳נימוקי יוסף על רי״ףהכל
 
(3) {בבלי בבא בתרא קכט ע״א-קל ע״א} היכי דאמי מתנה בתחלה והיכי דאמי [מתנה באמצע והיכי דאמי]⁠א מתנה בסוף כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן תנתן שדה פלונית לפלוני ו⁠[י]⁠ירשהב זו היא מתנה בתחלה יירשה ותנתן לו זו היא מתנה בסוף יירשה ותנתן לו ויירשה זו היא מתנה באמצע ודוקא אדם אחד ושדה אחת אבל אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בני אדם לא ור׳ אלעזר אמר אפילו אדם אחד ושתי שדות שדה אחת ושני בניג אדם אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. כי אתא רבין אמר יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני ר׳ יוחנן אמר קנה ור׳ אלעזר אמר לא קנה ור׳ שמעון בן לקיש אמר לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ופלוניד יירשו שדהה פלונית ופלונית ופלוניתו שנתתים להם במתנה ויירשום ואותיב רב אשי לכולהו מיהא דתניא נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פלוניז מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ואם מת שני בחיי
א. מתנה באמצע והיכי דאמי: כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, שמא מחמת הדומות, שכן הביאו בהמשך.
ב. ויירשה: כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים. כ״י סוטרו (רק כאן): ״וירשה״.
ג. בני: חסר ב-גז.
ד. ופלוני: וכן גז, כ״י נ. השלישי חסר בכ״י הספרייה הבריטית, דפוסים.
ה. שדה: כ״י הספרייה הבריטית: ״שדה זו״.
ו. ופלונית: וכן כ״י נ, כ״י הספרייה הבריטית. השלישי חסר ב-גז, דפוסים.
ז. ואחריך יירש פלוני: השני חסר בכ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא. דפוסים: ואחרי אחריך יירש פלוני.
בעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה׳נימוקי יוסף על רי״ףעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

בעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה׳נימוקי יוסף על רי״ףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא בתרא נז: – מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט, באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., בעל המאור בבא בתרא נז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם בבא בתרא נז: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), רמב"ן מלחמות ה׳ בבא בתרא נז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., נימוקי יוסף על רי"ף בבא בתרא נז:

Bava Batra 57b, Baal HaMaor Rif Bava Batra 57b, Raavad Katuv Sham Rif Bava Batra 57b, Ramban Milchamot HaShem Rif Bava Batra 57b, Nimmukei Yosef on Rif Bava Batra 57b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×